חמוד, מה אתה בוחר?

מחשבות הוריות ליום הבחירות | חלק ראשון

״אבל למה אתם מחליטים עליי? גם לי יש זכות להחליט!״

הילד בן ה־11 רוצה טלפון חכם. עכשיו. לכל החברים שלו כבר יש, הוא מרגיש יוצא דופן, והוא לא מבין למה דווקא ההורים שלו מתעקשים.

אמא שלו מבינה אותו. היא באמת מאמינה שצריך להקשיב לילדים, לכבד את הרצונות שלהם ולתת להם מקום שווה בבית.

אז היא מסבירה. ומקשיבה. ומציעה פשרות. ומסבירה שוב.

הוא לא משתכנע.

ככל שהוא מתעקש, היא מוצאת את עצמה במצוקה גדולה יותר. הרי אם הרצון שלו חשוב בדיוק כמו הרצון שלה, באיזו זכות היא מחליטה אחרת?

ואולי היא באמת נוקשה מדי? אולי היא לא מספיק קשובה? ואולי פשוט כדאי לוותר, כדי לא להפוך את הבית לשדה קרב?

רגע. מי אמר ששוויון הוא העיקרון שעל פיו אמורה להתנהל משפחה?

כולנו שווים. לא?

יש משהו מקסים ברעיון של שוויון. כולנו חשובים. לכולנו יש קול. כולנו ראויים לכבוד, להתחשבות ולהקשבה.

ובמקרים רבים זה עובד נהדר. לאן נטייל בחופש? מה נכין לארוחת ערב? איזה משחק נשחק בשבת?

אפשר לשמוע את כולם, להתחשב ברצונות השונים, לפעמים אפילו לערוך הצבעה משפחתית. למה לא?

אבל בואו נמשיך עם הרעיון הזה עוד קצת.

אם כולנו שווים, האם גם הצרכים שלנו שווים? האם גם האחריות שלנו שווה?

האם ילד בן שמונה צריך לשאת בנטל הפרנסה כמו אבא שלו? האם נצפה ממנו לדאוג לארוחת הערב של כל המשפחה, רק כי גם הוא חלק ממנה?

והאם ניתן לילדה בת שמונה כוס קפה שלישית, רק מפני שהיא עייפה אחרי יום לימודים ארוך וזו הבחירה שלה?

ברור שלא.

אנחנו יודעים שיש דברים שמתאימים למבוגרים ולא לילדים. שיש אחריות ששייכת להורים, ושיש צרכים שונים לגילאים שונים.

אז איך קרה שדווקא בתחום קבלת ההחלטות התבלבלנו?

למה אנחנו כל כך אוהבים את רעיון השוויון?

כי הוא באמת מבטא ערכים יפים וחשובים.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו שיש להם מקום, שהרצונות שלהם חשובים ושהם ראויים לכבוד.

אבל לפעמים, בלי לשים לב, אנחנו מאמצים את רעיון השוויון גם מסיבה אחרת לגמרי.

כי לא נעים לנו לאכזב. כי קשה לנו לעמוד מול ילד כועס. כי אנחנו רוצים להיות הורים טובים, כאלה שמבינים, מקשיבים, לא כופים.

ולפעמים, לא נעים להודות, הרבה יותר קל לנו לנהל משא ומתן אינסופי מאשר להחליט החלטה שהילד שלנו לא יאהב.

כך רעיון יפה של כבוד הדדי הופך בהדרגה לוויתור על התפקיד שלנו.

שוויון בערך. לא בתפקיד.

ביום הבחירות לכל אזרח בעל זכות הצבעה יש קול אחד. הקול של ראש הממשלה שווה לקול של כל אזרח אחר.

אבל ביום שאחרי הבחירות, לא כולם ממלאים את אותו התפקיד, נושאים באותה אחריות או מקבלים את אותן החלטות.

וזה לא הופך אדם אחד לשווה יותר מאדם אחר.

בדיוק כך גם בבית.

ההורים והילדים שווים בערכם. אבל הם לא שווים בתפקידם.

אנחנו ההורים. אנחנו אחראים, אנחנו מובילים, אנחנו רואים את התמונה הרחבה ומקבלים החלטות בהתאם.

הילדים שלנו לא צריכים לשאת באחריות הזאת. לא מפני שהם פחות חשובים, פחות חכמים או פחות ראויים להקשבה.

אלא מפני שהם ילדים.

תארו לעצמכם שזה היה הפוך

האם היינו מעלים בדעתנו לשאול תינוק אם הוא מסכים שנחליף לו חיתול? האם היינו ממתינים לאישורו לפני שנחגור אותו בכיסא הבטיחות?

ודאי שלא. אנחנו יודעים מה התפקיד שלנו וממלאים אותו באהבה ובביטחון.

אבל הילד גדל, לומד לדבר, מביע רצונות, מתווכח, כועס, מתאכזב. ופתאום אנחנו מתחילים לפקפק.

אולי עכשיו הוא כבר שותף שווה להחלטות? אולי אם הוא כל כך מתנגד, סימן שאנחנו עושים משהו לא נכון?

אלא שהגדילה שלו לא מבטלת את התפקיד שלנו. היא רק משנה את האופן שבו אנחנו ממלאים אותו.

ככל שהוא גדל, אנחנו מעבירים אליו יותר אחריות, מאפשרים לו להתנסות, לבחור, לטעות וללמוד.

לא מפני שאנחנו מוותרים על ההורות שלנו. להפך. מפני שאנחנו ממלאים אותה.

לכל אחד התפקיד שמתאים לו בדיוק.

איזו הקלה זאת לילד לדעת שהוא לא צריך לנהל את הבית!

שהוא יכול לרצות, לבקש, להתאכזב, לכעוס, להתווכח אפילו, ועדיין לדעת שיש מי שנושא באחריות.

ואיזו הקלה זאת להורה להבין שהוא לא צריך לקבל את הסכמת הילד לכל החלטה כדי להיות הורה טוב.

התפקיד שלנו מתאים לנו. יש לנו ניסיון חיים, ראייה רחבה ויכולת לשאת באחריות ולחשוב על העתיד.

והתפקיד שלהם מתאים להם. לגדול, להתפתח, להתנסות, ללמוד ולהיות ילדים.

הם לא צריכים להיות שווים לנו בתפקיד כדי להיות שווים לנו בערך.

אז ביום הבחירות הזה, כשכולנו נעמוד מאחורי הפרגוד עם קול אחד שווה, כדאי לזכור:

בקלפי אנחנו שווים בקולנו.

בבית אנחנו שווים בערכנו.

וטוב מאוד שאנחנו לא שווים בתפקידנו.