למה דווקא הפערים בינינו כל כך מעצבנים אותנו – ומה יקרה אם נגלה שהם בכלל לא טעות בזוגיות
כמעט כל זוג מכיר את הרגע הזה שבו אתה מסתכל על האדם שאיתו בחרת לחיות וחושב לעצמך, באמת ובתמים: איך יכול להיות שהוא חושב ככה?
לא מדובר בהכרח בדברים הגדולים. לפעמים אלה דווקא הדברים הכי קטנים. הוא חושב שחופשה מושלמת היא צימר מבודד באמצע שום מקום, ואת כבר משתגעת רק מהמחשבה על יומיים שבהם אין לאן לצאת. את רואה כיור מלא כלים ולא מסוגלת להבין איך אפשר לעבור לידו, והוא באמת, אבל באמת, לא ראה שיש שם משהו שדורש טיפול. אחד רוצה לדבר עכשיו, השני צריך רגע שקט. אחד חושב שצריך לחסוך, השני חושב שדווקא בשביל זה עובדים כל כך קשה.
וזה לא נגמר שם כמובן. יש פערים סביב כסף, משפחה, שבתות וחגים, כמה צריך לעבוד, איך נכון לנוח, כמה להיות עם הילדים ואפילו איך לגדל אותם.
ואז עולה השאלה המתבקשת: איך יכול להיות שבחרתי דווקא באדם שכל כך שונה ממני?
זוגיות בהגדרה שלה היא פער
זה אולי נשמע מוזר, אבל כשחושבים על זה רגע, יש בזה משהו כמעט מצחיק. בחרנו לחיות עם אדם אחר – ואז אנחנו מופתעים לגלות שהוא… אחר.
הוא גדל בבית אחר, עם הורים אחרים, חוויות אחרות והרגלים אחרים. יש לו אופי אחר, קצב אחר, דברים שמלחיצים אותו ודברים שמשמחים אותו. הוא אוהב דברים אחרים ומייחס חשיבות לדברים שאולי בעיניי הם שטויות מוחלטות.
ואיכשהו, בתחילת הקשר, ההבדלים האלה יכולים אפילו למצוא חן בעינינו. הוא ספונטני ואני מסודרת. היא רגישה ואני יותר ענייני. הוא לוקח את החיים בקלות ואני זו שדואגת שהדברים באמת יקרו.
אבל אז מגיעים החיים: משכנתא. ילדים. שבתות. חגים. משפחות. כסף. חינוך. עומס. עייפות.
פתאום מה שהיה פעם "איזה כיף שהוא כזה זורם" הופך ל"למה אי אפשר פעם אחת לתכנן משהו כמו בן אדם?"
הפער לא השתנה בהכרח.
המשמעות שנתנו לו השתנתה לחלוטין.
אולי הפער הוא בכלל לא הבעיה
כשפער מתחיל להפריע לנו, התגובה הטבעית היא לרצות לצמצם אותו. אם רק הוא יהיה קצת יותר כמוני, אם היא תבין, אם הוא ישתנה בדבר הזה — יהיה לנו הרבה יותר קל.
וזה כנראה נכון. באמת יהיה לנו קל יותר אם האדם שמולי ירצה בדיוק את מה שאני רוצה, יחשוב כמוני, יתנהל כמוני ויגיב לדברים כמוני.
אבל רגע.
אם זה היה הרעיון — בשביל מה צריך שניים?
זוגיות מתחילה מלכתחילה בחיבור בין שני אנשים שונים. ובמשפחה, השונות הזאת מקבלת ביטוי אפילו ברובד הבסיסי ביותר: גבר ואישה, שכל אחד מהם מביא משהו אחר, ומתוך החיבור ביניהם נוצרים חיים חדשים.
הפער הוא לא תקלה שנכנסה לזוגיות בדרך.
הפער נמצא שם מההתחלה.
לכן במקום לשאול: "איך אני מצמצמת אותו?" תשאלי: "בשביל מה הוא נמצא כאן?"
מה היה קורה לילדים שלנו בלי הפער?
תחשבו על ילד שגדל עם שני הורים שרואים הכול בדיוק אותו דבר. אותם דברים מצחיקים אותם, אותם דברים מלחיצים אותם, הם מגיבים באותה צורה, טובים בדיוק באותם דברים ומתקשים בדיוק באותם דברים.
לכאורה חלום. אין ויכוחים, אין התנגשויות, אין צורך לתאם.
אבל גם אין הרבה מרחב.
כי דווקא דרך שני ההורים הילד זוכה לפגוש יותר מאפשרות אחת להיות בעולם.
אחד מאיתנו אולי זהיר יותר והשני מעז יותר. אחד יודע לעצור ולהקשיב והשני דוחף קדימה. אחד מתכנן הכול מראש והשני יודע להתמודד מצוין גם כשהתוכנית משתבשת. אחד רואה סכנה במקום מסוים והשני רואה שם הזדמנות.
זה קצת כמו להסתכל בשתי עיניים. כל עין רואה מזווית מעט שונה, ודווקא הפער הקטן בין שתי התמונות הוא זה שמאפשר לנו לראות עומק.
כך גם במשפחה. הילד לא חייב לקבל מאיתנו תמונה אחת אחידה לחלוטין. הוא יכול לקבל שתי זוויות, שתי יכולות, שתי דרכים לפגוש את העולם — ומתוכן לבנות את הדרך שלו.
מה שנראה לי לפעמים כמו "חוסר אחידות" יכול להיות בדיוק מה שמרחיב עבורו את העולם.
מה שנכון לילדים – נכון גם לי
כי הפער הזה לא נועד רק כדי שהילדים יקבלו יותר. גם אני מקבלת ממנו משהו.
אם אני מסודרת והוא ספונטני, אולי באמת קצת יותר סדר היה עושה לו טוב. אבל יכול להיות שגם קצת מהיכולת שלו לשחרר תעשה לי טוב. אם אני רגישה לכל ניואנס והוא פחות מתרגש, אולי הוא יכול ללמוד ממני משהו על רגישות – ואולי אני יכולה לפגוש דרכו יציבות שאין בי באותה מידה.
לא כדי להפוך להיות כמוהו.
כדי להתרחב.
וזו בעיניי אחת האפשרויות היפות שיש בזוגיות. האדם שחי הכי קרוב אליי מביא איתו לעולם המשותף שלנו דברים שלא היו בו אילו הייתי חיה עם העתק של עצמי.
זה יכול להיות נעים ומפרה. לפעמים, בואו נודה, הייתי מוותרת בשמחה על כל ההתפתחות האישית הזאת ורק רוצה שהוא יעשה כבר מה שביקשתי.
אבל הפער נשאר.
אולי במקום לבלות שנים בניסיון לתקן אותו, אפשר להתחיל לשאול שאלה אחרת:
מה הפער הזה מביא לבית שלנו? מה הילדים שלנו מקבלים בזכותו? ואיפה הוא מזמין גם אותי לגדול קצת מעבר לעצמי?
כי הפער הוא לא תקלה בזוגיות.
הוא אחד הדברים שבשבילם צריך שניים.
