הילד שלי בן 9 ועדיין מפחד מהחושך. הבת שלי לא רוצה להיכנס לגן. הוא נלחץ לפני מבחנים, היא לא רוצה ללכת לחברות. לפעמים זה פחד שאנחנו יכולים להבין בקלות, ולפעמים אנחנו מסתכלים על הילד שלנו וחושבים: רגע, למה הוא כל כך מפחד מזה? זה לא קצת מוגזם?
כשמדובר בילד שלנו, השאלה הזאת כמעט אף פעם לא נשארת רק שאלה. מהר מאוד אנחנו מתחילים לבדוק, לשאול, להרגיע, להסביר, לחפש מה קרה ואיך אפשר לעזור. ולפעמים, עוד לפני שהבנו מה קורה עכשיו, הראש כבר רץ קדימה: מה יהיה אם זה לא יעבור? מה זה אומר עליו? אולי יש כאן התחלה של משהו שצריך לעצור בזמן?
בלי שנשים לב, מתפתח פה משהו קצת משונה: הילד מפחד ממשהו – ואנחנו מתחילים לפחד מהפחד שלו.
אז מה בעצם כל כך מפחיד?
פחד הוא מנגנון טבעי וחשוב. התפקיד שלו הוא להגן עלינו ולהעביר אותנו ממצב שאנחנו חווים כמסוכן למצב בטוח. אם הילד שלי יפחד מנחש, כנראה שלא אחשוב שיש לו בעיית חרדה. גם אם הוא ייזהר מאדם זר, לא אמהר לחפש דרך לגרום לו "להתגבר" על הפחד.
מתי הפחד מתחיל להטריד אותי? בדרך כלל כשהוא נראה לי לא לגיטימי, לא פרופורציונלי או פשוט לא מתאים לסיטואציה. כשהילד מפחד ממשהו שבעיניי לא אמור להפחיד אותו, או כשהתגובה שלו נראית לי גדולה מדי ביחס למה שקורה.
שם נכנסת לתמונה לא רק המציאות, אלא גם הפרשנות שלי למציאות.
נניח שהגננת מספרת לי שהבת שלי ישבה היום הרבה לבד, שהיא הייתה עם עצמה. זה כל מה שהיא אמרה. אבל אני כבר לא שומעת רק "היא ישבה לבד". הראש שלי מתחיל לעבוד: אולי היא מתקשה חברתית? אולי היא נמנעת? ומה יהיה אם זה ימשיך ככה?
מהרגע שיש לי סיפור – אני גם מתחילה לפעול מתוכו.
אני מזמינה לה חברות, מציעה לקחת אותה לחברה, שואלת בכל יום עם מי שיחקה בהפסקה ואם היה לה נעים. מעניין שאת אח שלה אני בכלל לא שואלת עם מי הוא שיחק היום. למה? כי לגביו אין לי סיפור. לגביה אני כבר דרוכה.
לפעמים בשלב הזה אנחנו גם ממהרים לתת לדברים שם: "חרדה חברתית", "חרדת מבחנים", "קושי בוויסות". הגדרות יכולות להיות חשובות ולעזור לנו להבין ולטפל, אבל לפעמים הן גם גורמות לנו לראות דרך הקושי את הילד כולו – על זה עוד נרחיב במאמר אחר. כרגע חשוב רק לשים לב לרגע שבו משהו שהילד שלי חווה מתחיל להפחיד גם אותי.
מה קורה לי כשאני מפחדת?
כשאנחנו מפחדים, לא רק הראש שלנו מגיב. גם הגוף נכנס לפעולה. מערכת הסטרס מתגייסת, הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול משתחררים, הדופק יכול לעלות והגוף נערך להתמודד עם איום.
וזה חשוב במיוחד כשמדובר בילדים, כי ילדים לא מווסתים את עצמם רק מבפנים. הם מווסתים את עצמם גם בתוך קשר.
מחקרים מראים שיש סנכרון פיזיולוגי בין הורים לילדים, ושנוכחות ותמיכה של הורה יכולות למתן את תגובת הסטרס של הילד. במילים פשוטות: כשהילד שלי בסערה, יש משמעות גדולה למצב שבו הוא פוגש אותי.
עכשיו תחשבו מה קורה כשהפחד שלו מפחיד גם אותי.
הוא מפחד. אני רואה אותו מפחד ונלחצת. אני מתחילה לשאול, לבדוק, להזהיר, להרגיע שוב ושוב ולנסות לפתור. הוא מסתכל עליי ורואה שגם אני דרוכה. מבחינתו, בלי שאמרתי מילה, יכול לעבור מסר פשוט מאוד: כנראה באמת יש כאן משהו מסוכן.
הוא נלחץ עוד קצת.
אני רואה שהוא נלחץ עוד יותר וחושבת: "ידעתי. זה באמת רציני."
וכך נוצר מעגל של פחד שמזין את עצמו.
לא כי עשינו משהו רע, חלילה. בדיוק להפך – נכנסנו אליו כי רצינו כל כך לעזור.
אז איפה חבל המילוט?
אם שנינו נמצאים בתוך אותו מעגל, מישהו צריך להיות הראשון שיוצא ממנו ולשמחתי כהורה יש לי את האפשרות לעשות את זה.
אני אוהבת לדמות את זה לילד שנכנס למבוך של קוצים. כשאני רואה אותו מסתבך שם, האינסטינקט שלי הוא להיכנס פנימה ולחלץ אותו. אבל אם גם אני נכנסתי למבוך – עכשיו שנינו בתוכו.
אני צריכה להפריד בין הפחד שלו לפחד שלי.
זה הגיוני שהורים מפחדים, מתלבטים ולא תמיד יודעים מיד מה נכון לעשות, אבל כאן המקום שלי להישאר במקום שממנו אני יכול לראות קצת יותר רחוק.
"אני כאן. אני רואה אותך. זה קשה לך עכשיו. בוא נראה איך עוברים את זה."
לחזור למה שקורה עכשיו
פה אפשר לעשות דבר קטן אבל משמעותי: לחזור מהסיפור אל המציאות.
במקום "יש לה חרדת פרידה" – הבוקר היה לה קשה להיפרד ממני בגן.
במקום "היא לא מסתדרת חברתית" – היום היא ישבה לבד בהפסקה.
במקום "יש לו חרדת מבחנים" – מחר יש מבחן והוא מאוד חושש להיכשל.
זה ממש לא אומר להתעלם מבעיה אמיתית. אם משהו נמשך, מחמיר או פוגע בתפקוד, כמובן שאפשר לשאול ולהתייעץ. עם זאת, לא כל פחד צריך מיד לספר לנו סיפור שלם על העתיד.
כשאני מצליחה לחזור לכאן ולעכשיו, אני גם פנויה יותר לראות את הילד כולו ולא רק את הפחד: אני רואה את הכוחות שלו, את היכולת שלו להסתגל, לנסות, למצוא פתרון, לבקש עזרה ולגדול מתוך ההתמודדות.
כן, אפשר לחבק, אפשר להקשיב, אפשר לתת יד, ללמד ולהנחות. לפעמים גם צריך לפנות לעזרה מקצועית.
מה שחשוב הוא לעשות את כל אלה מבלי להיבהל יחד איתו.
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לתת לילד מפחד, איננו עולם שאין בו ממה לפחד, ואפילו לא הורה שיודע תמיד איך להעלים את הפחד.
אנחנו יכולים להיות המישהו שעומד לידו ומשדר, גם בלי לומר:
"אני רואה שאתה מפחד. אני לא מפחד מהפחד שלך. ואני כאן איתך."
